החלטה בתיק ב"ש 9175/07

האישום והבקשה למעצר

1.       לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 3014/07, שבו הואשם בעבירות גרימת חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק), ותקיפה בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק.

2.       המשיב הנו בן 33, נשוי ואב לארבעה ילדים. הוא עלה ארצה לפני כשלוש שנים מאתיופיה.

ואלה העובדות המיוחסות למשיב בכתב האישום:

          ביום 9.2.07 בשעות אחר הצהרים נסע המשיב במונית מירושלים לביתו במעלה אדומים. עובר לעלייתו למונית שתה המשיב בירה. בהגיעו לישוב מעלה אדומים, הודיע המשיב לנהג המונית כי אין ברשותו כסף מזומן, ואמר לנהג המונית כי ישלם לו מכסף המצוי בדירתו. השניים עלו יחד לדירת המשיב, שם שהו אותה עת רעייתו ושניים מילדי בני הזוג - האחד כבן עשר וחצי והשני פעוט כבן שנתיים. המשיב נכנס לדירתו, ואילו נהג המונית המתין לו ליד מפתן הכניסה לדירה. בעת ובמקום האמורים התגלע ויכוח בין המשיב לבין רעייתו (להלן - המתלוננת), על-רקע רצונו של המשיב ליטול כסף בכדי לשלם לנהג המונית עבור הנסיעה. בשלב זה החל המשיב לתקוף את המתלוננות במכות ובבעיטות בכל חלקי גופה, זאת לעיני הילדים. הוא משך את המתלוננת בכוח למטבח, שם נטל סכין וניסה לדקור באמצעותו את המתלוננת בבטנה. המתלוננת נאבקה עם המשיב, בנסיון למנוע את הדקירה, כתוצאה מהמאבק נגרם לה חתך בכף היד והיא נפלה על הרצפה. בעת ששכבה המתלוננת על רצפת הדירה המשיך המשיב בנסיונותיו לדקור אותה, אך בזכות התערבותם של נהג המונית ובנם בן העשר של בני הזוג הופסק המאבק והסכין נשמטה מידי המשיב.

תסקיר המעצר

3.       לבקשת הסנגוריה הוזמן תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. בתסקיר, שהוגש ביום 12.3.07, התייחס שירות המבחן לחלופת מעצר שהוצעה על-ידי משפחתו של המשיב, לפיה ישהה הלה בדירת אמו בלוד, בה מתגוררים גם אחות נוספת, בוגרת, העובדת למחייתה, ואחיו הצעיר של המשיב בן עשר וחצי. כן צויין בתסקיר, כי באותו בניין מתגוררות שלוש מאחיותיו של המשיב. שירות המבחן התרשם, כי בני המשפחה חרדים למצבו של המשיב ומעוניינים לסייע לו. הם התחייבו לפקח עליו ועל הרגלי השתייה שלו ולמנוע התנהגות חריגה. בתסקיר צויין, כי נעשה נסיון למצוא עבור המשיב מרכז טיפולי לבעיית השימוש באלכוהול, אך נתחוור כי אין מרכז שכזה באיזור לוד, וכי במרכזים אחרים - באשדוד וברמת גן - אין עובדים דוברי אמהרית, דבר שיקשה על הטיפול במשיב, שאינו דובר עברית. קצינת המבחן ציינה בתסקירה, כי על-פי תיאורה של המתלוננת, התנהגותו התוקפנית של המשיב נובעת מהרגלי שתייה, ועל כן העריכה כי אם יימצא בהשגחה יפחת הסיכוי להישנות התנהגות פוגעת מצדו. על-כן, המליצה לשחרר את המשיב בערובה בתנאי "מעצר בית" לבית אמו, תוך חיוב בני המשפחה להשגיח עליו ולדווח למשטרה במקרה של הפרת התנאים.

יריעת המחלוקת וטיעוני הצדדים

4.       ב"כ המבקשת גורס, כי יש בחומר החקירה ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, ומשכך, קמה עילת מעצר נגדו לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5), לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, זאת בשל העובדה שמדובר בעבירת אלימות חמורה שבוצעה בנשק קר כלפי בן משפחה, ונוכח הסיכון הנשקף מהמשיב לבטחונה ולשלומה של המתלוננת. לטענתו, התנהגותו האלימה של המשיב, כמפורט בכתב-האישום וכעולה מחומר החקירה, מצביעה על דרגת סיכון ממשית שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר כלשהי. בהקשר זה ציין ב"כ המבקשת, כי המשיב ביצע את העבירה לאחר ששתה לשכרה, וכי אין דרך אפקטיבית להבטיח שהלה לא יצא מפתח בית אמו, המצוי במרחק של כחצי שעת נסיעה מדירתה של רעייתו - המתלוננת. על-כן עתר הוא למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

5.       ב"כ המשיב סבור, כי בחומר החקירה מצויות אך ראיות לכאורה לאישומו של המשיב בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(1) לחוק, ושל גרימת חבלה חמורה בנשק קר - לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק, אך לא בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. לטענתו, מהתשתית הראייתית לא ניתן להסיק, אף לא לכאורה, כי השתכלל היסוד הנפשי המיוחד הנדרש בעבירה הנדונה של כוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה. עם זאת, לא חלק הסניגור על כך שגם העבירות שהוא מאשר שיש בעניינן ראיות לכאורה מקימות עילת מעצר נגד המשיב. ואולם, הוא טען כי במקרה הנדון יש לאמץ את הערכת שירות המבחן, לפיה ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של "מעצר בית" בבית אמו של המשיב, ובפרט כאשר מדובר, גם על-פי גרסת המתלוננת, במעשה אלימות ראשון ויחיד של המשיב כלפיה.

הראיות לכאורה

6.       לאחר שעיינתי בחומר החקירה, נחה דעתי כי יש בתשתית הראייתית שנאספה ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בשתי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ובכלל זה בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. התשתית הראייתית נסמכת בעיקרה על הודעות המתלוננת, על הודעותיו של נהג המונית שעמד בפתח הדירה והבחין באירועים, ועל עדויות שנגבו מבנם הקטין של בני הזוג על-ידי חוקרת ילדים. אסקור להלן את גרסאות העדים.

7.       בהודעותיה ציינה המתלוננת, כי המשיב הכה אותה בכל חלקי גופה בסטירות ובבעיטות, וכי בזמן שניסתה להימלט לכיוון פתח הדירה, נטל המשיב סכין מהמטבח וניסה לדקור אותה באמצעותו בבטנה. לדבריה, עלה בידה למנוע מהמשיב לבצע את זממו, אך בנסיונה לתפוס את הסכין נפצעה בכף ידה. עוד ציינה המתלוננת, כי במהלך המאבק הופלה על-ידי המשיב לרצפה, וכי משלב זה מתקשה היא לשחזר את המשך האירועים, אך זוכרת כי בנה נשכב על גופה בסברו שהיא ללא רוח חיים. היא ציינה, כי איננה מבינה מדוע ניסה בעלה לרצוח אותה, כי התקיפה נעשתה מבלי שקדם לה דין ודברים כלשהו, וכי ככל הנראה סבר המשיב שהיא מבקשת לקחת מידיו את הכסף. כן מסרה המתלוננת, כי במהלך האירוע היה המשיב שתוי, כי הוא נוהג לשתות לעתים קרובות, וכי למרות שמדובר באירוע אלימות ראשון ביניהם היא חוששת מפני בעלה.

8.       נהג המונית שהביא את המשיב לביתו ציין בהודעותיו, כי המתין בפתח הדירה בעת שהמשיב נכנס לתוכה בכדי להביא לו כסף עבור הנסיעה. הוא ציין, כי מששמע ויכוח בין בני הזוג וצעקות רמות, פתח את דלת הכניסה לדירה לרווחה, והבחין במתלוננת כשהיא שרועה על הרצפה וכאשר המשיב רוכן מעל גופה כשהסכין בידו. לדבריו, ניסה המשיב לדקור את המתלוננת כשהוא מניף את ידו האוחזת בסכין פעם אחר פעם לעבר גופה של המתלוננת (כלשונו: "מניף את היד שלו כלפי מעלה ומטה"), אך זו נאבקה עמו ומנעה את פגיעת הסכין בגופה, ואגב כך נפצעה בידה. על-פי עדותו, בשלב זה התפרץ לדירה, בעט במשיב ודחף אותו; וכתוצאה מהתערבותו - נשמטה הסכין מידי המשיב והלה חדל ממעשיו ונמלט מהמקום.

9.       ילדם של בני הזוג, שהנו כאמור כבן עשר וחצי, מסר בשתי עדויות שנגבו על-ידי חוקרת ילדים, כי ראה כיצד המשיב מנסה לדקור את אמו בבטנה. בעדותו הראשונה, מיום 12.2.07, ציין הילד כי אביו נכנס לבית "שיכור", בכדי לקחת כסף עבור נסיעה במונית, וכי בעקבות שאלת אמו, מדוע הוא לוקח את הכסף, הגיב המשיב באלימות, וכלשון הקטין "במכות רצח", שכללו אגרופים ובעיטות. בהמשך "תפס" המשיב את האם וגרר אותה למטבח, שם נטל סכין. בשעה שניסתה האם "לברוח", ניסה המשיב "להרוג אותה", בכך שהניף את הסכין לכיוון בטנה, ובמהלך התגוננותה נפצעה האם בידה. כן ציין הילד, כי המשיב הפיל את המתלוננת על הריצפה, וכי הוא, הקטין, היה מי ש"הפיל" את הסכין מידיו של אביו. הילד שלל קיומם של אירועי אלימות בין ההורים בעבר, ואף שלל כי המשיב היה "שיכור" בהזדמנויות נוספות. חוקרת הילדים התרשמה ממהימנות גרסת הילד, והעריכה כי הלה דיווח בעדותו את אשר ראה וחווה. בעדות נוספת שנגבתה ממנו על-ידי חוקרת הילדים ביום 15.2.07, חזר הילד על הגרסה האמורה, וציין כי גם לאחר נפילת אמו על הריצפה, רכן המשיב על ברכיו מעל גופה כשהוא מניף את הסכין בידו במטרה לדקור אותה, ובתגובה הוא (הילד) "נפל" על אמו, הדף את את אביו וגרם לנפילת הסכין מידו. הילד טען, כי לא ראה את נהג המונית נכנס לדירה, וממ

לא - כי לא ראה אדם נוסף שנכנס לדירה והודף את אביו.

10.     המשיב מסר בהודעותיו במשטרה גרסאות שונות וסותרות על האירועים. בחקירתו הראשונה במשטרה, שהתקיימה שעה קלה לאחר האירוע, הדיף המשיב ריח של אלכוהול. בהודאתו אישר כי דקר את המתלוננת בסכין שנטל מהמטבח, זאת על-רקע ויכוח על כסף שהיה אמור לשלם לנהג המונית. בהודעתו השנייה, שנגבתה למחרת היום, טען המשיב כי בינו לבין רעייתו התפתחה תגרת ידיים על-רקע הויכוח הכספי, כי נטל סכין מהמטבח כדי שאשתו (כלשונו) "תעזוב אותו", וכי משלב זה הוא מתקשה לזכור את המשך האירועים מחמת היותו שתוי. לשאלה, האם דקר את אשתו, השיב פעם אחת בשלילה, ופעם נוספת במילים "לא יודע".

11.     גרסאותיהם של המתלוננת, נהג המונית, וילדם של בני הזוג, מבססות תשתית של ראיות לכאורה, המקימות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. היסוד העובדתי של העבירה בחלופה הרלבנטית לענייננו הנו פציעת אדם, והוא השתכלל לכאורה בעצם פציעתה של המתלוננת בכף ידה מהסכין שבו אחז המשיב. היסוד הנפשי הנדרש בחלופה הנדונה הנו כוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה. יודגש, כי כוונה זו מתייחסת להלך רוחו של העושה ולא לתוצאה הקונקרטית שהוסבה. הלכה היא, כי ניתן להסיק את היסוד הנפשי באמצעות הלכת הצפיות, לפיה צפיית התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה ככוונה (השוו: ע"פ 4930/02 רפיק עבד נ' מדינת ישראל תק-על 2004(2), פיסקה 3 סיפא לפסק-הדין, וגם: רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן פ"ד נט(6) 554). את הכוונה המיוחדת ניתן גם להוכיח באמצעות "חזקת הכוונה" לפיה "חזקה על אדם כי מתכוון הוא לתוצאות הטבעיות הנובעות ישירות ממעשיו" (ע"פ 7540/02 יוסף קליב נ' מדינת ישראל תק-על 2003(3) 2521, פיסקה 10 לפסק-הדין; ע"פ 2189/98 יזרייב נ' מדינת ישראל, תק-על 99(4), 81). כמו כן, ניתן אף להסיק את הכוונה - קרי, הלך הרוח האמור - מתוך מכלול נסיבותיו של המקרה (ראו: ע"פ 8871/05 יוסף שלו שנגלוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 6 לפסק הדין מיום 12.3.07, והשוו: ע"פ 335/75 סביר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 57, 60). 

בענייננו, נלמד היסוד הנפשי ממכלול הראיות והנסיבות, ובפרט מהעובדה שהמשיב הניף את הסכין לעבר בטנה של המתלוננת, ולא צלח במעשהו אך משום התגוננותה של המתלוננת וניסיונה לתפוס את הסכין, ומשום התערבותו המהירה של נהג המונית אשר הדף את המשיב והפיל את הסכין מידו. ניכר, כי לולא התערבות זו היה עלול האירוע להסתיים בתוצאה קשה יותר, אם לא קטלנית. יתרה מכך, עצם השימוש בסכין, המהווה כלי נשק מסוכן, כאמצעי לתקיפת המתלוננת, מצביע על כוונתו של המשיב להסב למתלוננת חבלה חמורה, אם לא למעלה מכך. מכלול הנסיבות, אם-כן, מלמדנו כי קיימות בענייננו ראיות לכאורה המגבשות את יסודות העבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין - הן היסוד העובדתי והן הנפשי.